לאחר מפרך אימון עיסוי ארוטי

עיסוי ארוטי היה כמו חלום

עבר חודש מאז הלילה בו החלטתי ללכת למועדון ולמצוא את הבחור הראשון שנתקלתי בו ולזיין אותו זה רעיון מבריק.
מאז לא מצאתי מקום.
חשבתי שכולם כבר יודעים על עיסוי ארוטי. המוכרת בחנות, השכן במעלית, אפילו החתול-צפו בשיפוט.
ניסיתי כל הזמן לשחזר את האירועים בחתיכות — לפי תנועות, מבטים, צלילים, ריחות. אבל הזיכרון נצמד בעקשנות רק לתחושות. לחום העור. לדופק במקדשים.
והכי חשוב-נזרקתי לרעוד מעצם המחשבה: זה היה הלילה הכי טוב בחיי.
במשך שלושים שנה, מעולם לא הרגשתי כל כך חי. רצוי. חופשי. ואולי זה הדחליל החזק ביותר.
ובמשך כל שלושים השנים לא גמרתי. התברר כי אורגזמה היא לא עווית קלה מתחת לאגן, אשר מחמם מעט. הפצצה הגרעינית המזדיינת, שמתפצלת לאטומים!

אלינה, אני הולך. שכחת לשים תחתונים נקיים בתיק שלי? – הבעל צועק מהמסדרון.
לא משהו ששכחתי, אבל לא שמתי אותו בכוונה.

לא, כמובן. אתה חוזר ביום שני? – אני יוצא אליו בחלוק פתוח. יש גוף חשוף מתחת.

בערך. נראה איך הדברים הולכים. אם אתקשר.

אני צריך לדעת מתי לזרוק מאהב.
אני מחייכת אליו בזמן שהוא מתקן את שיערו במראה, מבלי לשים לב אלי.

מאהבים, אלינה, יש בנות בשנות העשרים לחייהן. המקסימום שלך הוא אם הוא עיוור, חירש ועם אמנזיה. הוא עדיין בורח.

אה! זה נכון. הייתי צעיר יותר, ” אני אומר בסרקזם.

זה הזמן לעשות עיסוי ארוטי. המטוס בעוד שעה. נסו לא ללכת לאיבוד בפנטזיות שלכם מאחורי סדרות טורקיות. – השהה. מביט מבעד למראה, מביט במבט לא מרוצה-ואל תשכב על המתוק. אתה לא יכול להכניס את התחת למכנסיים שלך בקרוב.

כמובן, יקירי. בזמן שאתה נעלם, אני אקלק דמעות מלוחות ואנשוך ציפורניים בציפייה שתחזור.

יש לך בדיחות מטומטמות, אלינה. כדאי שתקרא את הספר. אם כי, על מי אני מרמה.
הכל כרגיל. מכה במילים כך שאתה רוצה להסתתר מתחת למיטה. אין חבורות, אין צרחות – רק דקירות עדינות, בצורה נאותה, לחלש ביותר. ואני מחייכת כמו מאומנת. למרות שזה כבר לא כאב בפנים — רק בחילה מכמה שהוא מתמרן אותי בזריזות.
הדלת נטרקת ואני מבין שכמעט שבוע לא אראה את פניו החמוצות. תן לה להעריץ עוד טיפש שהוא איכשהו רימה. ולמרות שברור שהוא רק צריך לרמות במשך ימים וצריך. הזין שלו קטן. הדמות עלובה. הוא נראה כמו בן זונה.
אבל למטה עם כל המחשבות האלה. יש לי שבוע חופש ו “עשה מה שאתה רוצה”. המחזור שלי רק נגמר ואני אאונן כל כך חזק ולעתים קרובות שאפילו גיטריסטים יקנאו ביבלות האצבעות שלי.
אני מיד מורידה את חלוק המשי המכסה את העירום שלי. אני קופץ על הספה ומרים את הטלפון. אני מלקק את אצבעותיי ומניח בין רגלי פרושות לרווחה. הפה שלי פולט גניחה מתוקה בזמן שאני מקליד במנוע החיפוש “פורנו”. אני בוחר את הסרטון ומוציא אותו לטלוויזיה.
אני אפילו לא מסתכל על סצנת המציצה בתחילת הסרטון וגומר. ואני ממשיך, לוקח רק רגע של נשימה. הפעם הכל קורה יותר ויותר אינטנסיבי. אבל לא כמו שהייתי רוצה. אני לא יכול להגיע לקו הזה, לעוצמה שהרגשתי במועדון.
בלי הרצון להמשיך, אני נרדם ממש על הספה.
כשהתעוררתי, ניקיתי קצת. הכנתי לעצמי קפה ועשיתי סרט. כל כך משעמם שאני נופל לתוך תנומה כמה פעמים. אפילו קפה לא עוזר לשעמום.
אני מחליט לצפות בפורנו שוב. כלום. אני אפילו לא מתקרב לאורגזמה.
אולי למועדון?
לא! בפעם האחרונה כמעט הרסתי את חיי. כן! זה היה טוב. אבל מישהו שהכרתי יכול היה לראות אותי. בסופו של דבר נגעו בי וכמעט הפשיטו אותי מול כל המועדון. ואז האץ ‘ דקר אותי במכונית ממש מול הבית. אז לא. לא הפעם.
אבל כמה משעמם! והמועדון כל כך מגניב!

לא! לא ולא! – אני מדבר על עצמי בקול.
אני נכנס למיטה ולא יכול להירדם הרבה זמן. המסוקים מתחילים. זורק אותי לחום. ואז בקור. אני יוצא למרפסת כדי לקבל קצת אוויר. הוא חסר. אני נחנק. שוב יש לי התקפי פאניקה. אז הגיע הזמן לחזור לפסיכולוג שלך-כריסטינה ניקולייבנה.
אני בא כמו תמיד. ברור בזמן שנקבע, כאילו דייקנות איכשהו שומרת על הכאוס הפנימי שלי בתור. הקבינט מריח כמו לבנדר ומשהו הדרים. תה חם כבר על השולחן. אני מתיישב בכיסא – הכל לפי תסריט. הכל כרגיל.
אבל משהו רועד בי. זה שורף בצורה לא נעימה.
אני יושב בשקט. אני צופה בכריסטינה משקה את הפרח. יש משהו אלגנטי באיך שהיא עושה את זה. מושך.
היא עומדת ליד החלון, מתכופפת מעל אחד הפרחים שלה. נע בנחת, כאילו כל דבר קטן חשוב.
היא לובשת חולצה לבנה-קלילה, כמעט שקופה באור השמש, בד דק מונח בעדינות על הגב והכתפיים. החצאית הצרה והכהה מחבקת את דמותה בחוזקה, ומדגישה את ירכיה, ישבנה ויציבה אחידה. נעלי עקב שחורות נוצצות באור השמש כאילו טרי מהקופסה.
היא מטה את פחית השקייה והמים זורמים בצורה חלקה, בדיוק. תנועותיה שקטות, מדודות, חינניות כמו של פנתר. זה נראה כאילו היא לא רק משקה את הפרח — היא מדברת איתו. אצבעותיה נוגעות בעדינות בעלים, כאילו לא העלים אלא החלק הרגיש של הבשר.
ולרגע זה נראה לי-הפרח נמשך אליה. זה לא קיים בגלל השמש, לא בגלל המים. רק בשבילה.
משהו השתנה, היא אומרת, כאילו בין לבין. רק מסתכל עלי, כמו תמיד, רגוע, נכון. היא אפילו לא מצמצת. מבט קוברה כי הוא מהפנט.
חייכתי, אבל השפתיים רועדות.

אני לא יודע… אולי.
היא הרכינה את ראשה קצת, כאילו להקשיב לי ולא למילים.
את לחוצה. יש משהו שאתה רוצה לומר, אבל אתה מהסס. אתה רוצה-תגיד לי. לא רוצה-חכה. אבל תהיה כנה עם עצמך.
אני מסתובב. מביט אל החלון, אל הצללית הירוקה של העץ שמאחורי הזכוכית.
ופתאום אני מדבר. בלי תוכנית. ללא הסבר.
בגדתי בו.
הלב רועם כאילו צעקתי את זה בקול מלא ברחוב. חיכיתי שהיא תגיד, ” למה? איך יכולת? “או לפחות להסתכל בגינוי. אבל…
כלום.

היא פשוט התיישבה בכיסאה כאילו דיווחתי ששתיתי קפה ללא סוכר

“ספר לי,” היא אומרת לבסוף.
לא טיפה של רגש. רשות בלבד.

הלכתי למועדון. את עצמי. ידעתי למה אני הולך לשם. ראה. רקדתי. בחור אחד … הוא היה יפה, נחמד. הוא היה… קל ונעים. הוא נתן לי כדור אחד. ואז אני מרחרח עם … אני מהסס לדבר הלאה, נהנינו והכל קרה מעצמו.
אני בולעת, אני מרגישה שמשהו רטוב וכועס מתקרב לגרוני.
“זה לא אני,” סחטתי. לא רציתי להיות ככה. הכל הגלולה ההיא. התחלתי לעשות תירוצים.
היא חצתה לאט את רגליה והביטה ישר בי.
אבל את לא מתה מזה, נכון?
קפאתי בהלם.

מה?

עשית עיסוי ארוטי. חזרת. את בחיים. – היא משכה בכתפיה. – כל השאר הוא אשליה. לא התנהגת כאישה טובה, אלא כאישה שרוצה להרגיש שוב. לא לסבול. להרגיש. יש הבדל.
אני מסיט את מבטי. הכל בפנים התכווץ-מבושה? מהקלה?
אבל הרסתי הכל.…
היא מגחכת בזווית שפתיה.

הרסת את המיתוס. זה שאתה מנסה למכור לי כבר שנה-שאתה לא מרגיש אושר. הרסת את האמת שלך.
הסתכלתי עליה שוב.
איזו אמת?

זו שבה אתה הקורבן. אשתו גנבה את חייה. לא אישה שמחליטה מי היא.
היא קמה. הלכתי למדף. חזרתי עם התיקייה, אבל לא פתחתי אותה. רק מחזיק ביד.
אתה חושב שזה עיסוי ארוטי, היא אומרת בשלווה. – אתה חושב שאתה טובע. ואני סוף סוף רואה שאתה, להיפך, לגמת את האוויר.
לחצתי את ידי. אני רוצה לעשות תירוצים, לסגת, לסגור. אבל היא לא נותנת את ההזדמנות הזו.

אני יודע איך אתה מרגיש עכשיו. גם אני ישבתי ככה. בדיוק. בכיסא אחר, בעיר אחרת, אבל עם אותה תחושה בפנים: שאני בוגדת, זונה, פחדנית … שהרסתי הכל.
בפעם הראשונה היא התיישבה קרוב יותר. לא כרופא. כאישה לאישה.
הייתי נשואה אז. השנים הראשונות הן כמו ערפל. ניסיתי להיות “צודקת”. אישה טובה. ובפנים … אפילו חשבתי … היא הסיטה את מבטה לרגע. —. .. מה קורה אם הכל פשוט נגמר. פשוטו כמשמעו. לא להרגיש יותר ריק, אלא להיות ריק.
קפאתי. זה זמזום בראש.

אבל יום אחד התעוררתי והבנתי שאף אחד לא יציל אותי. ואף אחד לא ייתן רשות להיות עצמך. לא בעל, לא משפחה, לא חברה. רק אני.
היא התכופפה אלי קצת.

אישה היא היצור החזק ביותר בעולם הזה. לא בגלל שהוא חזק יותר. ומכיוון שיש בה משיכה, תשוקה, כוח. אבל רק אם היא בקשר עם עצמה. עם גוף. עם רצונות. בזעם.
אני מקשיב בלי לנשום.
רק התחלת ללכת בדרך הזאת. עכשיו אתה ריק בפנים. פגיעה. אבל כאן מתחיל המסע שלך. רק אם תחליט לא לברוח אחורה, אלא למלא את החלל הזה במה שאתה צריך. במקרה שלי, זה היה המקצוע שרציתי, הכוח, ההנאה וההשפעה הבלתי מוגבלת על גברים.
היא עולה ומגיעה לשולחן. נפרש בחדות, בבירור. עכשיו לא הייתה בה רכות.
אני לא רק מוכנה לעזור לך. אני רוצה להדריך אותך. לא כפסיכולוג. כמו זו שכבר הייתה בגיהינום הזה. ויצאתי.
אני ממצמץ.

אתה רוצה להיות “אתה” אמיתי?
בזכרון, כמו ברק נוצץ, מסגרת מהארון של המועדון היא השתקפותי במראה. עיניים נוצצות באקסטזה וחיוך רחב. מסקרה דולפת וזרע על השפה.
“כן,” אמרתי.

אז תשכח מי היית. ותן לי להרים אותך. להמיס אותך וליצוק אותך בצורה חדשה.