הרגשתי עיסוי ארוטי רץ על הגב

אבל זה לא פחד. זה עיסוי ארוטי

היא מביטה בי שוב, בריכוז.

יהיו רגעים לפניך כאשר אתה רוצה לעזוב הכל. לִצְרוֹחַ. לברוח. להתחבא. אבל אתה לא תהיה לבד. אני כאן. עד הסוף. אם אתה נותן לי לא רק לעזור, אלא לשבור. לכוון. לחץ כשצריך. לרסק את כל ההטיות המטופשות שלך לרסיסים. ולהראות שהעולם הוא בכלל לא מה שאתה רואה אותו.
היא שותקת לרגע. ואז היא פותחת את התיקיה ומביטה בה-המבט התרחק, כאילו מה שיש בפנים פוגע בה.

רציתי להראות לך עיסוי ארוטי מאוחר יותר, אבל … אולי זה הזמן.
היא צעדה לעברי והניחה את התיקייה על השולחן. שקט, כמעט בזהירות. אצבעות התעכבו על הכריכה.
אני אלך לשתות קפה, אמרה בשלווה, בלי ללחוץ. – תחשוב על זה. כשאחזור, תגיד כן או לא. ללא הסבר. רק מילה אחת.
אני רוצה לשאול משהו, אבל היא כבר פנתה לדלת. בפתח, בלי להסתובב, נטשתי:

לחיות לא למען עצמך, אלא למען אחר-זה בכלל לא לחיות.
היא הלכה.
נשארתי לבד. הלב פועם לעתים קרובות. הידיים רועדות, אני עושה עיסוי ארוטי.
בתוך עותק של מסמכים, תמונות, הפניות, הערות.
קתרין ס’, בת 34.
תולה את עצמה באמבטיה. הבעל ניהל רומן ארוך עם עמית, הסתיר את זה במשך שנים. קתרין ניסתה “להציל” את הנישואין, פנתה לכנסייה, ניסתה “להשתפר כאישה”.
בביקור האחרון אמרה, ” הוא אומר שאני קרה. אני כבר לא זוכר מי אני. תמיד לא הייתי מישהו שאהבתי”.
אירינה ט’, בת 41.
מנת יתר של כדורי שינה. היא עזבה שנה לאחר הגירושים. בעלה לשעבר התחתן עם עובדת צעירה. אירינה לא התמודדה עם בדידות ותחושה מתמדת של”הפסד”.
במכתב שלה לחברה: “עשיתי הכל נכון. היא לא נשארה עם כלום. ».
מרינה ק’, בת 28.
מיהרתי מהמרפסת. בעלה השפיל אותה בפומבי, האשים אותה ב” מיותרות”, ב” רגשנות עודפת”, ב”אף אחד לא צריך אותה חוץ ממנו”.
הודעה אחרונה לאחותו: “אני לא האישה שלו. אני כמו עוזרת הבית שלו. אבל אפילו עם זה אני כבר לא מתמודד.”
ויקטוריה ס’, בת 29.
נמצא בחדר אמבטיה עם ורידים חתוכים. כתבה ביומנה על תחושת ריקנות. נישואין עם בעל אביוזיבי. שליטה מתמדת, תוכחות, שלילת רצון. אמא אמרה, ” את חייבת לסבול, כל הנשים סובלות.”
ועוד.:
אולגה מ’, בת 38.
היא ירתה בעצמה ברובה של בעלה. היא נחשבה ל “אישה למופת”. הבעל מעולם לא היכה, אבל השפיל. ביום מותה שלחה הודעת שמע: “אני לא רואה. אני שקוף. הוא אפילו לא שם לב שצבעתי את השיער שלי.”
הנחתי את התיקייה. השפתיים רועדות. נראה שיש משהו כבד וקרח שנשפך בחזה. אלה חיים זרים. אבל בכל אחד מהם-משהו משלי.
ואני מבין: היא לא רק רוצה להפחיד. היא רוצה שאבחר. לעת עתה, עדיין ניתן לבחור.
כשהיא חוזרת אני אפילו לא נותנת לה לשאול. אני עונה מיד.

כן!

תגיד את זה שוב.

כן! – אני אומר ללא ספק.
ישנתי כמו שנהרגה אחרי הפגישה עם כריסטינה. לא חוויתי חשיפה כזו הרבה זמן. אפילו לא נותר זכר להתקפי פאניקה.
התעוררתי רק בארוחת הצהריים. יש שתי הודעות שלא נקראו בטלפון.
“בחמש אני מחכה ליד חדר הכושר. כתובת לעור. »
“קח רק נעלי ספורט.”
אני בהחלט תוהה למה אני צריך לנסוע לחלק אחר של העיר. היא יודעת שאני הולכת לאולם ליד הבית. אבל אני חושב שאם אתה לא צריך בגדים, אז פשוט יהיה לנו ריצה או משהו כמו הליכה ארוכה ושיחה ארוכה.

מקלחת. השיער נאסף בקשר. מכנסי טרנינג רופפים, לנוחות. קפוצ ‘ ון. עיסוי ארוטי. ואני מוכנה.

מאז אותו ערב במועדון, עדיין לא יצאתי דרך המצעד. אני מיד יורד לחניון. אני נכנס לרכב, ואני כבר מרגיש בטוח, הולך לעסקים שלי. לא ראיתי את נהג המונית הזה. אם הוא צופה בבית, אז הוא ימאס לחכות, בסופו של דבר הוא יחליט שאני בכלל לא גר כאן.

היי. – אני אומר לכריסטינה כשהיא ניגשת אליה בחניון הכושר.
איחרת חמש דקות לעיסוי אירוטי! – היא אומרת לא עם תוכחה, אבל בתקיפות. – אל תגרום לי לחכות.
החיוך שלה קר. היא מסתכלת עלי ולא מצפה להתנצלות. היא פשוט מעמידה אותי בפני עובדה.

טוב, אני אכיר לך את המאמן החדש שלך. אני מכיר אותו הרבה זמן. היה אגדת אגרוף עד שאשתו הרסה את חייו. איש טוב מאוד. וגם כמאמן. יגרום לך להזיע מה שאתה צריך. יש לו מועדון סגור. אין הרבה אנשים שהולכים ככה.
שוב החיוך הזה. היא גורמת לסכנה. מעולם לא ראיתי אותה. האם היא בכלל חייכה בעבר?
אנחנו נכנסים לחדר ההלבשה והיא נותנת לי חבילה.
זה המדים החדשים שלך. ואז תקנה אחד חדש. אבל בזמן שאתה הולך בזה. תתפשט.
אני מסתכל עליה ומחכה שהיא תשאיר אותי לבד.

תתפשט! – היא אומרת בלחיצת כפתור.
באתי לבושה לספורט. אני לא אוהב להתפשט במעונות…
זה לא טוב. כל כך מהר, אפילו לא הספקתי להגיב. כריסטינה סטרה לי ומביטה בי קשה. השקפה זו אינה סובלת התנגדות. ואני מתפשטת לכביסה.
מה זה, לעזאזל? – היא מצביעה על התחתונים שלי.

תחתונים רגילים. ספורט…
עוד סטירה.
תוריד את זה!

אבל…
שתי סטירות! אחד אחרי השני כל כך חזק שאני כמעט נופל.
מה קרה לך? תפסיק!
יש לי דמעות בעיניים. אני בקושי מתאפק לא לבכות ולברוח.
אני עומד בכביסה אחת. הלחיים בוערות-מהשפלה, מכעס, מהרצון לעזוב. אבל אני לא זז. כריסטינה מסתכלת עלי ואז ניגשת ולוקחת את סנטרה בפתאומיות. מרים את פני וגורם לי להביט בעיניה.
הכל? היא אומרת לאט. – מספיק? או שאתה רוצה עוד כמה סטירות כדי לרוץ הביתה ולסגור את עצמך בשירותים?
שקט.

מה, אלינה? – קולה קפוא. רוצה ללכת הביתה? לכיריים? לסדרות? לחכות לאהובך שיחזור עם מגנט ממדינה אחרת-זו שבה הוא לא מזיין אותך או זוכר אותך?
הנשימה שלי משתבשת.

תקשיב לי היטב. אם תעזוב עכשיו – בעוד חמש שנים תשב במטבח בחלוק הרחוץ שלך, בלי בעלך, בלי עבודה, בלי עצמך. להסתכל במראה ולראות אישה עייפה עם עיניים נכחדות שחלמה פעם על משהו גדול יותר.
היא מתכופפת קרוב יותר, כמעט לוחשת, וזה איכשהו מפחיד יותר מהמכות שלה:

אתה יכול להישאר. ולהתחיל עיסוי ארוטי. עכשיו. זה כואב. זה מביך. אבל זה המחיר! המחיר להיות האישה ההיא שנראית כמו אש. שהם רוצים. מי מקנא. שהם מפחדים לאבד.
השהה.
אז, נסיך הצפרדע … חזרה לביצה? או לנשק אותך כדי שתהפוך סוף סוף לנסיך?
אני בולעת. הגרון יבש. דמעות עוקצות את עיניי, אבל אני לא מפנה את מבטי. אני לא רץ.

הקול רועד, אני לא יכול להתאפק.
היא עושה צעד-ושפתיה נוגעות בשלי. אני קופא. כל מה שבי צורח בהפתעה. לא חיכיתי … לא יכולתי לדמיין שהיא תעשה את זה. חשבתי שאנחנו מדברים בצורה פיגורטיבית.
הנשיקה שלה רכה, חמה, בטוחה. זה טעים כמו תותים עם נענע. זו הפעם הראשונה שאני מנשק אישה-ולעזאזל, זה נחמד. נחמד מדי. וכמו שהשיר הזה שר… אהבתי את זה.
היא מתרחקת, מסתכלת עלי כמו שאהובה מסתכל — ברוך, בחיבה.
“אתה הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב,” לוחש. – אני יודע כמה זה כואב. וכמה מביך. אבל תמיד יש מחיר לצאת מהכלוב. תקשיב לי. אני לא רוצה לפגוע בך. אתה מבין את זה?
אני מהנהן. אצבעותיה נוגעות בפניי-חמות, חלקות-ומנגבות דמעה מהלחיים. כמעט אימהית. אני מרגישה כמו ילדה-פגיעה, עירומה, אבל בטוחה.

אני עונה, מוריד את העיניים.
אני מוריד את התחתונים. אני מנסה לא לחשוב. פשוט עושה. מתכופף לחבילה-מרגיש את השרירים מתוחים, את האוויר הקריר שנוגע בעור. היא מסתכלת.

אם לא הקשבתי מיד, תורידי גם את החזייה. – קול מוצק, עם אתגר.
אני מציית. ואני נשארת עירומה לגמרי. אבל היא לא תוציא אותי ככה, לא. היא קנתה לי מדים. היא סיפקה הכל. הכל בשליטה.
עכשיו אני מבין כמה טיפשי היה להתנגד. הייתי צריך פשוט … להיכנע. קבל.
אני טיפשה.
הצורה היא כמעט לעג. חותלות שחורות מטשטשות אותי כמו עור שני. אין קמט, אין תפר – רק בד צפוף וחלק שממש חופר בקימורים. אפילו בין הישבן – היא שוכבת ומדגישה כל שורה. עכשיו אני מבין למה אתה לא יכול ללבוש תחתוני ספורט: הם היו הורסים את זה.
אם בכלל אפשר לקרוא לזה טופ. רצועת בד צרה המכסה מעט את החזה. ללא רצועות, ללא תמיכה. והפטמות שלי-אוי אלוהים… אני מסתכל על עצמי במראה-וההתרגשות מתלקחת בצורה חדה, מביישת. אני אוהב את מה שאני רואה. אני מפחד מזה.
היא מתאימה מאחור. כפות ידיה מונחות על כתפי. קול לוחש ישר לאוזן:
רואה? אישה אחרת לגמרי.
היא מסובבת אותי למראה. אני מסתכל-וכמו בפעם הראשונה שאני רואה את עצמי.

אתה מבין … אתה לא כאן בשביל הספורט. כבר עשית את הגוף שלך. אתה כאן בשביל מבטים. נכון?
אני לא יכול לדבר. רק מהנהן. היא צודקת. מאה אחוז צודק.

תראה את זה. – כשהיא עומדת מאחור, היא נוגעת בעדינות בפטמות שלי דרך הבד. – אתה רואה? הגוף שלך מרגיש טוב. אז אנחנו הולכים לכיוון הנכון. אה! זה מה שיש לנו.
היא מורידה את ידה מחליקה על בטני ולוקחת רצועת גומי של חותלות באגרופה היא מושכת אותם כלפי מעלה. הרקמה חותכת בין השפתיים עם כאבים כואבים. אני פולט גניחה.

בחרתי בד שחור מסיבה כלשהי. זה לא יראה כמה את רטובה, זונה. בואי נסתר מהמבקרים שאת כלבה שלא יודעת שובע. מה אתה נותן לכל מי שמבקש. – היא מורידה את ידה למטה ואצבעה האמצעית לוחצת בעדינות על הכוס שלי. ממש בנקודה ההיא. ממש על העצבים. והגוף שלי מתחשמל. שאת אוהבת למצוץ זין. שאתה אוהב מבטים גבריים ואתה אוהב איך הם מזיינים אותך בעיניים.
ביד השנייה היא לוקחת אותי בשיער, משוכה בקוקו, ומושכת את ראשה על כתפה. ביד השנייה היא עובדת באופן פעיל יותר. היא עושה את זה אפילו יותר טוב ממה שאני עושה לעצמי. וממשיך ללחוש מילים מלוכלכות באוזן. אני נמס. אני פשוט נמסה בזרועותיה ומבינה שהיא לא שיקרה כשאמרה שהיא רוצה אותי טוב.

עכשיו אתה הולך לאולם שלהם, וכל הגברים יסתכלו עליך ודמיינו איך לזיין אותך…